בס"ד י"ח אדר תשפ"ה
בדו"ד שבין מרת שרה לוי (התובעת) לבין ה"ה ראובן כהן (התובע) וגב' חווה כהן (הנתבעת) בענין חובות כספיים ומימוש בטחון, וכל המסתעף.
פסק דין
לאחר שקיבלו הצדדים את סמכות ביה"ד בקנין וחתמו על שטר בוררות כדין, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, החליט ביה"ד כדלהלן:
טענת התובעת היא כי במשך השנים ניתנו על ידה מספר הלוואות לזוג כהן בהיותם נשואים וחלק מההלוואות לא נפרעו עד היום, ולכך תביעתה היא שעל כל אחד מהנתבעים לפרוע את חצי יתרת החוב. באופן פורמלי, התובעת תובעת את שני הנתבעים, אך ברמה המעשית מדובר בחובות שהנתבע מאשר אותם, והנתבעת כופרת בהם.
הטענות מחולקות לשלשה אירועי הלוואה נפרדים, ופסק הדין עוסק בכל הלוואה בנפרד. סיכום ההחלטות יחדיו וההשלכות ההלכתיות שלהם, באו בסוף הדברים.
הלואה מס' 1 – רקע וטענות הצדדים
- התובעת, לקחה משכנתא על דירתה מבנק ירושלים למשכנתאות בסך 530,000 ₪, הנתבע ראובן כהן, היה ערב להלוואה. כספי המשכנתא עברו דרך חשבון נאמנות של עו"ד יוסי וייס לחשבון משותף של בני הזוג, ובכל חודש יצא מחשבונם המשותף של בני הזוג כ – 4,000 ₪ עבור פרעון המשכנתא.
- בסמוך לאחר שהכסף עבר לחשבון של בני הזוג, הועבר כל הסכום לצד ג' בשם גב' יוספי, כהלוואה מראובן. כפי הנראה, ההלוואה נפרעה בארבעה תשלומים. הנדון שבפנינו הוא פירעון בסך 330,000 ₪ שהועבר לחשבון המשותף, וכשבוע לאחר מכן הועברו מחשבון זה 300,000 ₪ למוכר הדירה שרשומה על שם הנתבעת. יש לציין כי כסף זה היה עיקר הכסף בחשבון הבנק של הנתבע באותו זמן.
- התובעת טוענת כי כספים אלו ניתנו לזוג כהלוואה עבור רכישת דירה זו, ולפיכך עליהם לשלם את יתרת המשכנתא, ולפחות את הסכום ששימש למימון הרכישה.
- הנתבע טוען כי מדובר בכספי הלוואה שנכנסו לחשבון המשותף, התשלומים השוטפים בוצעו מהחשבון המשותף, וזהו חוב של שני הנתבעים ביחד.
- הנתבעת טוענת כי אין לה כל חבות לגבי סכום זה, היא איננה יודעת האם הכסף ניתן כסיוע לרכישת הדירה או כהלוואה לנתבע, היא איננה חתומה כערבה על ההלוואה ואין שטר הלוואה שלה מהתובעת. בא כחה, עו"ד משה לוי, טוען שאין לראות בפירעון מהחשבון המשותף כהסכמה או אישור לכך שמדובר בהלוואה משותפת, שכן הבעל השתמש בחשבון גם לצרכיו הפרטיים ולא רק לצרכי בני הזוג.
החלטה בהלוואה 1:
- לגבי הנתבעת, לא ניתן לראות את הכספים ששולמו עבור הדירה שרשומה על שמה כהלוואה של התובעת אליה באופן ספציפי, משום שכספי התובעת לא ניתנו במועד התשלום למוכר ולא שימשו במישרין לרכישה. עובדתית, הכספים עברו לחשבון הבנק של הזוג כמה חודשים לפני ביצוע התשלום, ניתנו כהלוואה לצד ג' וחזרו לחשבון, ורק חלק מהם הועבר לבסוף לתשלום עבור הדירה.
- רישום החוב על ידי הנתבעת במסמך שהוגש לעמותה המסייעת כלכלית, איננו יכול להוות הודאת בעל דין כלפי התובעת, ובפרט כשנתונים אלו נכתבו במסגרת בקשה לסיוע.
- לגבי הנתבע, מאחר שהוא מאשר שהכסף ניתן כהלוואה והוא עצמו ערב למשכנתא, ודאי שהוא נחשב לווה על הכסף.
- עם זאת, רגליים לדבר שאכן סכום זה שימש לרכישת דירת האשה. המשמעות המעשית של הקביעה כי הנתבע חייב כלווה והנתבעת איננה לווה אם כי ככל הנראה נהנית, תידון להלן.
הלוואה מס' 2 – רקע וטענות הצדדים:
- התובעת, טוענת שהלוותה לבני הזוג 150,000 ₪ שמתוכם נפרעו רק 100,000 ₪, ולפיכך תובעת מהנתבעת לפרוע כיום 25,000 ₪ ומהנתבע 25,000 ₪.
- כהוכחה להלוואה זו, מציגה התובעת שלשה שיקים על סך 50,000 ₪ כל אחד, רשומים לפקודת כהן, שלדבריה ניתנו כהלוואה לבני הזוג.
- הנתבע מאשר שמדובר בהלוואה, וטוען כי ההחזרים נעשו משני מקורות, 50,000 ₪ מחשבונו הפרטי, ועוד 50,000 ₪ מחשבון המשותף.
- הנתבעת טוענת שלא ידוע לה כלל מהלוואה זו, ולא שמעה עליה מעולם.
החלטה בהלואה 2
- הנתבעת פטורה לגמרי מתביעת חוב זה, הן מכיון שלא הוצגה לבית הדין הוכחה שהלוואה זו היתה לשני בני הזוג ולא רק לנתבע לבדו, הן מכיון שלא הוצגה לבית הדין ראיה שהשיקים הופקדו בחשבון משותף, והן משום שאין הוכחה שהחוב עדיין קיים ויתכן שכולו נפרע.
- הנתבע חייב לתובעת 50,000 ₪ לפי הודאתו.
הלואה מס' 3 – רקע וטענות הצדדים
- לטענת התובעת, הנתבע קיבל הלוואה בסך 300,000 ₪ במזומן מגמ"ח קהילתי כנגד פיקדון שהיה לתובעת באותה קופת גמ"ח. בני הזוג לא פרעו את ההלוואה והגמ"ח הקפיא את הפיקדון של התובעת בגמ"ח. התובעת תובעת את הנתבעת לפרוע חצי מסכום זה לגמ"ח, כדי שתוכל לקבל את הפיקדון. הוצג ע"י התובעת שיק ע"ס 150,000 ₪, חתום ע"י הנתבעת, ועליו רשום "פיקדון לגמ"ח".
- מנהל הגמ"ח כתב לבית הדין כי 270,000 ₪ מהלוואה זו נפרעו לגמ"ח על ידי מימוש פיקדון התובעת. ואם כך הם פני הדברים, אזי תביעת התובעת היא כערב שפרע חוב של הלווה שחוזר ותובע את הלווה. יש להעיר כי קיימת תביעה של הגמ"ח בפנינו לגבי ההפרש בסך 30,000 ₪.
- לטענת הנתבע, הכסף הוצא על ידו לצורך רכישת דירה הרשומה על שמו. אולם, לדעתו שתי הדירות שייכות לשני בני הזוג, הן הדירה הרשומה על שמו והן הדירה הרשומה ע"ש הנתבעת. כאסמכתא לדבריו, הוא מציג מסמך שהוגש לארגון לצורך קבלת סיוע כלכלי הכתוב בכתב ידה של הנתבעת, בו נרשם כי יש לזוג חוב של 300,000 ₪ לתובעת.
- הנתבעת טוענת שלא קיבלה מעולם הלוואה זו, ולא ידוע עליה מאומה. לגבי המסמך שהוגש לצורך קבלת סיוע טוענת הנתבעת, כי היא מילאה במסמך מה שבעלה אמר לה למלא, ללא שהיא יודעת שום דבר בנושא, וכל עוד חיו במשותף לא ראתה צורך לבדוק את הדברים.
החלטה בהלוואה 3
- הנתבעת איננה חייבת לתובעת בגין הלוואה זו. היא ניתנה במזומן, כך שלא ניתן לדעת להיכן הלכו כספים אלו ומה נעשה בהם, אין חתימה של הנתבעת על שטר ההלוואה, וגם השיק שהוצג אין בו ראיה שהוא קשור לנושא זה, שכן רישום על שיק איננו ראיה בשום אופן. כל זמן שביה"ד הרבני [בו מתנהלת חלוקת הרכוש] לא קבע ששתי הדירות שייכות לשני הנתבעים, אין גם קביעה שהנתבעת נהנתה מכספים אלו.
- הנתבע, החתום על ההלוואה והמאשר כי נלקחה, בצירוף הודעת הגמ"ח כי הלווה לא פרע את ההלוואה, חייב לפרוע לתובעת ו/או לגמ"ח את הכספים שנפרעו או הוקפאו מחשבונה.
חבות האשה בהלוואות שנטל האיש
- בשורש הדברים ישנה מחלוקת עקרונית בין הצדדים. הנתבע טוען כי בני הזוג היו שותפים לכל דבר, כל הלוואה שנלקחה, גם אם טכנית הוא לקח אותה, למעשה נלקחה לצורך החיים המשותפים והעסק שלטענתו גם הוא היה משותף, ולכן יש לחייב את הנתבעת לשאת בכל החובות ביחד איתו. לעומתו טוענת הנתבעת כי עסקיו של הנתבע היו עניינו בלבד, גם אם היא סייעה בניהולם. לטענתה, אין לדעת מה היו החשבונות שבין הנתבע לבין התובעת, אין לדעת מה קיבל, בגין מה קיבל, מה החזיר ומה לא החזיר, לפיכך אין לה זיקה לחובות הללו.
- לדעת בית הדין דנן, נושא זה הוא בסמכות בית הדין הרבני, והקביעות שבפסק דין זה נוגעות רק למערכת היחסים שבין התובעת, כמי שאיננו צד לדיון בבית הדין הרבני, לבין הנתבעת, שהיא הנתבעת המהותית בתיק, ולבין הנתבע שבעצם מאשר את כל תביעות התובעת.
- עם זאת, יש משמעות להכרעה דנן מאחר שיש שאלה על עצם קיום החובות הללו ועל הזיקה של הנתבעת אליהם. בנושאים אלו, שהוא לכאורה בסמכות בית דין דנן, יש לקבוע כדלהלן –
- בגין המשכנתא, הלוואה א', חיובו של הנתבע הוא מצד הדין, שכן הוא ערב לחוב, הכסף הגיע לחשבונו ונפרע משם לשיעורין.
יש להלוואה זו זיקה לנתבעת שכן הגיעה מלכתחילה לחשבון המשותף, למרות שהועבר משם כסף לצד שלישי, וניתן גם לקבוע כי יש סבירות גבוהה כי הכסף שימש בסופו של דבר את מימון חלק מרכישת הדירה הרשומה ע"ש הנתבעת.
- בגין השיקים, הלוואה ב', לא ניתן לקבוע שהיתה הלוואה, וחיובו של הנתבע איננו אלא מטעם הודאת בעל דין.
- בגין הגמ"ח, הלוואה ג', חיובו של הנתבע הוא מצד הדין, לאור שטר החוב ומכתב הגמ"ח. אולם, לא ניתן לקבוע לאלו צרכים שימש הכסף, שכן מדובר בסכום של מזומנים שלא עבר דרך החשבון המשותף.
סוף דבר
- הנתבע חייב לתובעת, סכום כולל של 620,000 ₪.
- הנתבעת איננה חייבת כספים לתובעת, אולם על בית הדין הרבני להכריע האם ואיזו מחויבות יש לה באופן כללי להלוואות שנטל הבעל, וכן האם ואיזה מחויבות יש לה להלוואות ששימשו כנראה גם אותה.
יעקב פרבשטיין, אב"ד אברהם בוטרמן אליעזר דייטש